נוֹחַ (מנוחה, רגיעה) (בראשית ו, ח; מתי כד, לז; אל העברים יא, ז ואחרים) – העשירי והאחרון שבאבות הקדומים שלפני המבול, בשושלת ישרה מאדם. בנו של למך, ולפיכך נכדו של מתושלח, נוֹחַ נולד לפי הנוסח העברי בשנת 1056 לבריאת העולם, ולפי התנ"ך הסלאבי בשנת 1662. שמו וחייו קשורים באופן הדוק והיסטורי לאירוע הנורא שהשמיד את העולם דאז, והוא המבול העולמי. למך, עם לידת בנו, קרא לו נוֹחַ, באומרו: "הוא ינחמנו במעשינו ובעמל ידינו בעבודת האדמה אשר קילל אותה ה'" (בראשית ה, כט).
על התקופה הראשונה, הארוכה מאוד, בחיי נוֹחַ, נאמר מעט מאוד בדבר האלוהים. היה לו בן חמש מאות שנה, ויולד נוח שלשה בנים: את שם, את חם ואת יפת, מציין כותב דברי הקודש – בנים אשר נעשו לימים לאבותיהם של שלושת הענפים העיקריים של המין האנושי (בראשית י, לב).
באשר לאופיו האישי של נוֹחַ, על כך מצוין בפשטות ובמשמעותיות בספר בראשית, והוא כי בקרב הדור המושחת, נוֹחַ מצא חן בעיני ה', כי איש צדיק ותמים היה בדורותיו, ואת האלוהים התהלך נוח (בראשית ו, ח-ט). על אותה קדושה נעלה של נוֹחַ מעיד גם הנביא יחזקאל (יחזקאל יד, יד-כ).
חייו ותולדותיו של נוֹחַ, כפי שציינו כבר לעיל, קשורים באופן הדוק למבול העולמי (ראה: מבול), ולאחר המבול מופיע נוֹחַ בדפי ההיסטוריה המקודשת כקשר גדול המחבר בין העולם העתיק לחדש.
לאחר המבול, נאמר בהמשך סיפורו, החל נוֹחַ לעבוד את האדמה ונטע כרם. בפעם אחת שתה יין, השתכר ונשכב ערום באוהלו. בנו, חם, התנהג בחוסר כבוד כלפי אביו במקרה זה, ולכן נשללה ממנו הברכה, וצאצאיו נידונו לעבדות. ולשם וליפת, על כי כיסו את ערוות אביהם, הובטחה ברכה אלוהית מיוחדת: שבצאצאי שם תישמר האמונה האמיתית והכנסייה; ואילו ליפת – שצאצאיו יתפשטו מאוד ויתאחדו לימים עם צאצאי שם (בראשית ט, יט-כז). נוֹחַ חי לאחר המבול 350 שנה (פסוקים כח-כט), וכל ימי נוֹחַ היו 950 שנה, והוא מת.
זכרו של נוֹחַ והאירועים הגדולים בחייו מעולם לא דעך בקרב הצאצאים, והוא מופיע לעתים קרובות בכתבי הקודש. עליו מזכירים הנביאים ישעיהו, יחזקאל והחכם בן סירא (ישעיהו נד, ח-י; יחזקאל יד, יט-כ; בן סירא מד, טז-יח). ה' עצמו מצביע על ימי נוֹחַ, ומזהיר את האנשים מחוסר אמונה ושאננות (מתי כד, לז-לט). השליח הקדוש פטרוס מכנה את נוֹחַ כמטיף לצדק, ובהצלת בני האדם מן המבול בתיבה בימיו, הוא מראה לנו רמז לישועתנו דרך הטבילה (פטרוס ב, ב, ה). והשליח פאולוס מציג את דוגמת נוֹחַ כמופת לאמונה ולצדק על פי האמונה (אל העברים יא, ז).
אמיתות הסיפור המקראי על נוֹחַ והמבול מוצאת אישוש במסורות על כך בקרב כל העמים בכל ארצות תבל, אף שכל המסורות הללו מעוותות על ידי תוספות אגדתיות, כגון: אצל ההודים, הפרסים, הסינים ואחרים.